החלטה בתיק ת"א 12333-08

השאלה השנויה במחלוקת היא, כיצד נקבעת תקופת ההתיישנות של תביעה מטעם קופת חולים לפי סעיף 22 בחוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד-1994, ומאימתי יש למנותה.

בבקשתה לדחות את התביעה על הסף, טענה הנתבעת, כי תביעה לפי סעיף 22 בחוק ביטוח בריאות ממלכתי, היא תביעת תחלוף (תביעה סוברוגטיבית), שבה קופת חולים נכנסת לנעליו של הניזוק, וכי זכותה נגזרת מזכותו. לפיכך לטענתה, תקופת ההתיישנות היא בת שלוש שנים, בהתאם להוראות סעיף 31 בחוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981 ולהוראה בעניין זה בפוליסת הביטוח.

לעומתה טענה התובעת, שהתביעה מכוחו של סעיף 22 בחוק זה, היא תביעה עצמאית ונפרדת של קופת החולים. כך שתקופת ההתיישנות נמנית מיום התשלום, והיא בת שבע שנים, בהתאם להוראת סעיף 5 בחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958, שבה נקבעה התקופה שבה מתיישנת תביעה בשאינו מקרקעין. 

לאור פסק-דינו של בית המשפט העליון ברע"א 8306/07 מכבי שירותי בריאות נ' עיריית תל-אביב וכלל חברה לביטוח (4.8.2010), ומהטעמים שפורטו בו, שעל עיקריהם נעמוד, קודם שתינתן החלטה בבקשת הנתבעת לדחיית התביעה על הסף מחמת התיישנותה, יודיע היועץ המשפטי לממשלה אם הוא מעוניין להתייצב בהליך זה בהתאם לסמכותו לפי סעיף 1 בפקודת סדרי הדין (התייצבות היועץ המשפטי לממשלה) [נוסח חדש].

עיקר העובדות

2.         צעיר שבוטח על-ידי הנתבעת בפוליסת ביטוח נסיעות לחו"ל (להלן - הפוליסה), נפגע באורח קשה בתאונת דרכים שאירעה ביום 6.3.2001 בניו-זילנד (להלן - הניזוק). לאחר שאושפז במשך מספר שבועות בבית חולים בניו-זילנד, הוא הועבר לארץ ואושפז במשך מספר חודשים בבתי-חולים בארץ. במשך שנים לאחר מכן, המשיך הניזוק לקבל טיפולים רפואיים, פרא-רפואיים ותרופתיים שלהם נזקק בשל פגיעתו בתאונה, ואלו מומנו על-ידי קופת החולים התובעת, שהניזוק חבר בה.

סעיף 3 בחוק ביטוח בריאות ממלכתי קובע את זכותו של כל תושב המדינה לקבל שירותי בריאות, וסעיף 21 בחוק זה, מחייב את קופות חולים ליתן את שירותי הבריאות לזכאים, בין בעצמן ובין באמצעות נותני שירותים. בהתאם להוראות חוק אלו, נשאה התובעת בכל הוצאות שירותי הבריאות שהניזוק היה זכאי להם על-פי החוק ושנזקק להם בשל פגיעתו בתאונת הדרכים, שעלותן הסתכמה בסך של 194,919 ש"ח.

3.         ביום 5.3.2008 - בחלוף שבע שנים חסר יום לאחר התאונה - הוגשה התביעה הנדונה, שבה תבעה התובעת בהתאם לסעיף 22 בחוק ביטוח בריאות ממלכתי את החזר הוצאותיה מהנתבעת. התביעה נסמכת הן על הוראה זו שבחוק, הן על הסכם שנחתם בין התובעת לבין הנתבעת ביום 28.9.1997, שהיה בתוקף במועד הרלוונטי, המסדיר את חלוקת הנטל בין הצדדים במקרים כמו זה הנדון. על-פי הנטען בכתב התביעה, ביום 21.3.2002 שלחה התובעת אל הנתבעת מכתב דרישה לתשלום חלקה על-פי ההסכם, אך דרישתה לא זכתה למענה מצד הנתבעת.

4.         ביום 4.9.2008 הגישה הנתבעת את כתב ההגנה וכן הגישה בקשה לדחייתה של התביעה על הסף מחמת התיישנותה. תגובת התובעת הוגשה (לאחר ארבע בקשות ארכה), רק ביום 1.3.2009 ותשובתה של התובעת הוגשה ביום 25.5.2009.

לאחרונה, לאחר פטירתו של כבוד השופט מוריס בן-עטר ז"ל בחודש פברואר 2011, שתיק זה נדון לפניו, הועבר התיק אליי למתן החלטה.

הגדרת המחלוקת

5.         סעיף 22 בחוק ביטוח בריאות ממלכתי, שעניינו "הטבת נזק", קובע כך:

"קופת חולים או נותן שירותים, שנתנו שירותי בריאות למי שחלה או למי שנפגע ממזיק זכאים להיפרע את הטבת הנזק מהמזיק או ממבטחו או מכל אדם אחר, בשל חבותם לפי כל דין או לפי כל חוזה ביטוח, בסכום ההוצאות אשר הוציאו בפועל למתן שירותי הבריאות למי שנפגע או שחלה כאמור. לעניין סעיף זה ולעניין חוק לתיקון דיני הנזיקין האזרחיים, הטבת נזקי גוף), התשכ"ד-1964, 'מזיק' - למעט קופת חולים או נותן שירותים".

המחלוקת בין הצדדים היא כאמור, בשאלה, האם תביעת קופת החולים היא תביעת תחלוף (תביעה סוברוגטיבית), שבה קופת חולים נכנסת לנעליו של הניזוק, וזכותה נגזרת מזכותו, כטענת הנתבעת (חברת הביטוח), או שמא תביעתה היא תביעה עצמאית, כטענת התובעת (קופת החולים).

השאלה הנגזרת מכך היא, כיצד יש למנות את תקופת ההתיישנות. האם כטענת הנתבעת, בהתאם להוראות סעיף 31 בחוק חוזה הביטוח ובהתאם להוראה בעניין זה בפוליסת הביטוח, שאז התביעה מתיישנת בחלוף שלוש שנים, או שמא כטענת התובעת, שאז על-פי חוק ההתיישנות התביעה מתיישנת כעבור שבע שנים. כך גם הצדדים חלוקים בשאלה אם מניין תקופת ההתיישנות מתחיל ממועד התאונה, כטענת הנתבעת, או שמא ממועד התשלומים, כטענת התובעת.

6.         הטענה של הנתבעת, שלפיה התביעה של קופת החולים היא תביעת תחלוף, משווה את הוראת סעיף 22 בחוק ביטוח בריאות ממלכתי להוראת סעיף 2 בחוק תיקון דיני הנזיקין האזרחיים (הטבת נזק גוף), התשכ"ד-1964 ולהוראת סעיף 328 בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995. לגבי שתי הוראות אלו נקבע, כי התביעה להיפרע את הטבת הנזק מן המזיק היא תביעת תחלוף (בעניין סעיף 2 בחוק הטבת נזק גוף ראו למשל: ע"א 3622/96 אברהם חכם נ' קופת חולים מכבי, פ"ד נב(2) 638 (1998) בפסקה 12 בפסק-דינו של כבוד השופט י' אנגלרד; ד"נ 24/81 יעקב חונוביץ נ' אאידה כהן, פ"ד לח(1) 413 (1984), פסק-דינו של כבוד השופט (כתוארו אז) א' ברק. בעניין סעיף 328 בחוק הביטוח הלאומי, ראו למשל, ע"א 1577/97 המוסד לביטוח לאומי נ' יצחק עמית, פ"ד נז(4) 433 (2001), פסק-דינו של כבוד השופט א' ריבלין).

מנגד, הטענה של הנתבעת, שלפיה תביעת קופת החולים היא תביעה עצמאית, מבקשת להשוות בין הוראת סעיף 22 בחוק ביטוח בריאות ממלכתי לבין זכות השיפוי של המדינה לפי סעיף 21(א) בחוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום), תש"י-1950 ולפי סעיף 36(א) בחוק הנכים (תגמולים ושיקום) [נוסח משולב], תשי"ט-1959. על-פי הפסיקה, ראו את בזכות השיפוי של המדינה מכוח חוקי התגמולים משום זכות עצמאית, ולא זכות תחלוף, ולפיכך נקבע שאת תקופת ההתיישנות מונים רק מיום התשלום (ראו בין השאר, ע"א 166/59 אפריאט נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד טו 1134 (1961), בעמ' 1147. כן ראו: ע"א 340/86 מדינת ישראל נ' כדורי, פ"ד מג(4) 195 (1989); ע"א 75/87 סעיד אלחמד נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(4) 277 (1991); רע"א 1193/90 מדינת ישראל נ' הפול, חברת הביטוח הישראליות בע"מ, פ"ד מה(4) 230 (1991)). כך הגם שמאפיינה של תביעת השיפוי העצמאית של המדינה מכוח חוקי התגמולים צומצמו מעט בע"א 1162/96 וייס נ' מאק, פ"ד נג(2) 79 (1999).

7.         בפסק הדין שניתן ברע"א 7817/99 אבנר איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ נ' קופת חולים מכבי (2003), שבה ועתה השאלה הנדונה. כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן קבעה כי זכותה של קופת החולים היא זכות תחלוף (שם, בעיקר בפסקאות 14-12). מנגד קבע כבוד הנשיא א' ברק, כי מאחר שאין צורך בהכרעה בשאלה הנדונה באותו מקרה, ראוי להותירה ככזו המצריכה עיון נוסף בה. כך מטעמים אלו:

"מדובר בסיווג שהשלכותיו מרחיקות לכת לאור העובדה שפריט ההוצאות בטיפולים רפואיים הוא 'פריט נזק שאליו נזקק בית-המשפט כמעט בכל תביעת נזיקין על נזקי גוף' (ע"א 5557/95 סהר חברה לביטוח בע"מ נ' אלחדד, פ"ד נא(2) 724, 736). הקביעה כי זכותה של קופת חולים להיפרע מהמזיק מכוחו של סעיף 22 לחוק היא זכות תחלוף אינה נקייה מספיקות. זאת לאור המאטריה של ביטוח הבריאות הממלכתי השונה מדיני הביטוח הכלליים ... להכרעה בשאלה האם לפנינו זכות תחלוף או זכות שיפוי בעלת סממנים עצמאיים יכולה להיות השלכה על שורה של שאלות הנוגעות למערכת היחסים שבין המזיק, הניזוק והמיטיב. בין אלה ניתן למנות את שאלת נפקותו של מעשה בית דין בין הצדדים, שאלת ההתיישנות ועוד ... השלכות אלה הן בעלות תחולה כללית החורגת מתחומי המקרה הנדון. לכן, נוכל להותיר את ההכרעה בהן לעת מצוא" (שם פסקה 3).